הפרח שלי נבל

בני הגדול החל את לימודיו בישיבה מתוך התלהבות ובהתמדה מרובה. הוא הצליח באופן מיוחד גם במבחנים.

החברים העריכו אותו מאוד וכמובן שהצוות. והעיקר, העיניים שלו האירו ממש מסיפוק ושמחה.

כעת, לאחר שהוא עלה לשיעור ב' הכל התפרק, הוא הפסיק ללמוד כמעט, הוא נשאר הרבה יותר במיטה וסביבו עננה של עצבות.

אני לא מבין מה קרה כאן ולא יודע מה אפשר לעשות.

אבקש עצה טובה מכבוד הרב.

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: לפני הכל אני חייב לומר שיש תקוה, בספר הישר לר"ת (שער הששי) מבאר שיש אצל האדם תקופות שונות בעבודת ה', ישנם ימים שיש לו בהם התחזקות בעבודתו ית', ולעומת זה ישנם ימי התרשלות ונסיונות, והוא מכנה אותם בלשונו "ימי האהבה" ו"ימי השנאה," ובאמת בס"ד ראיתי רבים שקמו גם מימי 'משבר' קשים.

חשוב להתייעץ עם אנשי חינוך מקצועיים, תוך בחינת המקרה הפרטי וזיהוי הסיבות והרקע. ובעז"ה תזכו לרוות ממנו רוב נחת.

אך לתועלת הכלל הייתי רוצה קצת להסביר מה הם הגורמים לאירועים כאלו, בחורים שהגיעו להישגים עצומים ופשוט פרחו ממש, ולפתע הכל נהרס וכאילו הפרח היפה נבל.

והשאלה עולה: האם הייתה בעיה מקודם? האם יכולנו למנוע? הכל היה נראה מושלם!

אשתדל לבאר את הענין בקיצור, ולהביא מסקנה מעשית מסוימת.

לכל אדם יש 2 סוגי יכולות, ה'בכוח' הרגיל והפוטנציאל לרגעים.

דוגמא לדבר, יש אנשים שבאירוע טרור טיפלו בכמה וכמה פצועים מבלי לשים לב למראות הקשים ובלי להתעייף בכלל, ובאופן רגיל הם מצליחים בקושי להתמודד עם פצע של ילד. בדומה לכך שמעתי על כאלו שכאשר הגיע אליהם רודף הם הצליחו לברוח ממנו בכוחות שהם לא הכירו מעולם. מה עומד מאחורי זה?

הקב"ה הטביע באדם יכולת שלזמן קצר הוא יכול להתעלם מכל הרגשות והחולשות ובאותו זמן הוא יכול להגיע להישגים עצומים. אמנם כוח זה הוא מוגבל מאוד, ומעצם טבעו מזיק לגוף ולנפש. ולכן הוא שימושי לעיתות מצוקה בלבד.

הפוטנציאל הרגיל של האדם הוא תלוי בכל מערכות הגוף והרגש, ולכן הוא תועלתי לטווח ארוך.

לפעמים, נערים צעירים נסחפים לתחושת חובה מסוימת ומכוחה הם מגיעים להתמדה עצומה, אמנם, כפי שהסברנו, אין זה מהכח הרגיל והבריא של האדם, אלא מתוך התעלמות מהגוף והרגש. הם ממשיכים כך כיון שהם מבינים שזו חובתם, 'אם אני מצליח ללמוד 10 דף ביום – אז אני חייב להספיק כך תמיד'. גם ההערכה שהם זוכים לה הופכת להיות צורך בסיסי בשבילם, והם מפחדים לאבד אותה.

לכן הם ממשיכים בכוחות לא להם במאמץ הגדול הזה ובהתעלמות מכל אותות המצוקה. ואז כאשר קורית איזו נפילה קטנה, עלבון וכדו' אין בכוחם להתמודד איתו והכל מתפרק.

עלינו ללמוד מכך גם לזמן הטוב, שעל ההורים לתמוך בבסיס הרגשי של הנער, לקחת אותו לטיול, לבטא רגש חיבה שאינו מותנה בהצלחה שלו, אלא בכך שהוא אדם מיוחד בזכות עצמו ולא רק בזכות מעשיו.

וגם בשעת משבר, עיקר העבודה היא בבניית הערך העצמי שנשבר לרסיסים.

השאיפה היא שהנער ילמד לנצל את הפוטנציאל הרגיל שלו בצורה מיטבית.

ובעז"ה גם הפוטנציאל הזה יכול לגדול עוד ועוד, בתנאי שהוא יפנים את המסר של בניה תוך כדי הקשבה לכל חלקי הנפש.

הרבה נחת!