הילדים לא מוכנים לאסוף את המשחקים!

שלום וברכה!

בס"ד יש לי 2 ילדים אחד בן 5 ואחת בת 3. כמו כל הילדים בגילם, לפעמים הם מתנהגים בצורה קצת פחות טובה. זה מתבטא באי ציות להורים כשהם מבקשים משהו, למשל לאסוף את הצעצועים, או להתכונן לשינה. וגם לפעמים קצת מתחצפים.

אנחנו כהורים מחליטים לכבוש את הכעס ולהמשיך לנהוג עם הילדים בסבלנות המרבית – תוך ציפייה שזה יגרום גם להם קצת יותר לציית לנו ולכבד אותנו.

הבעיה היא שזה לא תמיד עובד...

השאלה היא, האם ההנחה שלנו - שככל שנהיה סבלניים יותר גם הילדים יהיו טובים יותר – נכונה? ואם כן, למה זה לא תמיד קורה?

הרה"ג רבי דוד לוי שליט"א: ראשית לכל עלינו לזכור שזהו גיל שלא רק לא חייב במצוות, אלא אפילו לא נחשב גיל חינוך מבחינה הלכתית ומעשית, כך שיש באמת מקום לסבלנות רבה.

נשאלת השאלה אם כן, האם אין משמעות חינוכית לגיל הזה? והתשובה על כך היא שההיפך, בתקופת החיים הצעירה מתקבעים הערכים והאמונות בבסיס האישיות, ואין ערוך לחשיבות הענין. שמעתי מבעל תשובה תלמיד חכם וצדיק גדול שהוא מרגיש חסרון גדול בגלל שהמושכל ראשון שלו הוא מתקופת הילדות שבה חונך באופן חילוני. ובאמת נאמר בגמרא (סוכה מב.) שקטן היודע לדבר אביו מלמדו את פסוקי קריאת שמע ו'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'.

ולכן התפקיד שלנו בגיל הרך הוא להחדיר את רוח התורה והאמונה לנפשותיהם הרכות.

כיצד עושים זאת? צריך לדבר בהתלהבות על מעשים טובים, לשבח את הילד על כל פעולה טובה, ובמקביל לספר [דוקא לא אל מול פעולה לא טובה! סתם בכלליות] על האמונה בשכר ועונש, עין רואה ואוזן שומעת. לספר מעשים וסיפורים עם מוסר השכל. וגם להתפעל מהבריאה, ולשמוח בשבתות ובחגים. ואפילו להשתדל להרגיל את הילד לנימוס... ותן לחכם ויחכם עוד.

חשוב מאוד אם כן שלא להרוס את הקשר הנעים והבריא עם הילד ע"י מוסר וצעקות, הם לא יתקבלו כי הכלים של הילד לא מותאמים עדיין להבנה הזו, הם רק ירגישו שלא אוהבים אותם.

*******

אשוב לשאלתך, נראה שבאופן אינטואיטיבי הפנמת את הכיוון הכללי של הדברים, אמנם התחושה אותה בטאת שזה "לא תמיד עובד" היא טבעית מאוד, ולמעשה יש לה הסבר פסיכולוגי וחינוכי ברור.

סבלנות היא באמת הבסיס לביטחון העצמי של הילד ולקשר שלו איתכם. ככל שהילד מרגיש בטוח יותר ופחות "מותקף" על ידי כעס, כך המוטיבציה הפנימית שלו להקשיב ולהתחבר להוריו גדלה.

אבל - וזהו סייג חשוב - סבלנות לבדה אינה תחליף לסמכות. ילדים בגיל הרך זקוקים לשני דברים במקביל: מחד חום וסבלנות כדי להרגיש אהובים, ומאידך גם גבולות ברורים וכך להרגיש מוגנים.

ישנן כמה סיבות לכך שהסבלנות שלכם לא תמיד מתורגמת להתנהגות טובה מצד הילדים: לעיתים, מרוב רצון להיות סבלניים אנחנו משדרים היסוס. עלינו לזכור גם שהיכולת לדחיית סיפוקים או להבנת הערך של "כבוד להורים" עדיין בבנייה. הם פועלים מתוך דחפים רגעיים. וענין עמוק יותר: גבולות נצרכים לילד בכדי להרגיש בטוח ומוגן, כשההורה סבלני מדי ולא מציב גבול תקיף (אך נעים), הילד עלול להרגיש חוסר אונים, מה שמוביל דווקא ליותר התחצפות או בדיקת גבולות כדי למצוא את ה"קיר" שעוצר אותם.

ולמעשה: אציע לך בס"ד כמה כלים להתמודדות עם אירועים כאלו.

במקום לבקש בקשה כללית שמאפשרת לילד לומר לא, הציעו לו שתי אפשרויות ששתיהן מקובלות עליכם. זה נותן לילד תחושת שליטה תוך שמירה על הגבול שלכם.

לפעמים הילדים מתחצפים או לא מצייתים כי הם מרגישים שלא מבינים אותם. כשאתם מתארים להם במילים שלכם את הקושי שלהם, אתם מפרקים את ההתנגדות.

כלל נוסף, ככל שנסביר ונדבר יותר בזמן שהילד מסרב, כך הסמכות שלנו נחלשת. סבלנות היא לא לדבר הרבה, אלא לעמוד על המילה שלנו ברוגע.

כדאי גם לזכור שילדים בגיל 3 ו-5 זקוקים לפידבק חיובי כדי לדעת שהם בדרך הנכונה. כך שברגע הקטן ביותר שהם כן שיתפו פעולה (אפילו אם זה רק להרים קוביה אחת), הרעיפו עליהם שבח ספציפי: "איזה יופי ששמת את הקוביה בסל, זה עוזר לי מאוד!". זה בונה אצלם את הרצון לחזור על ההתנהגות הזו.

רוב נחת מהילדים החמודים!