בחוץ הוא כל כך נחמד, ובבית ממש רחוק מזה

לכבוד הרב שליט"א,

אני פונה אליך בנושא המעסיק רבים מאיתנו: מדוע קורה שאנו משקיעים מאמצים כה רבים להיות נחמדים, סבלניים ומאירי פנים בחוץ, אך דווקא בתוך הבית פנימה – המקום החשוב ביותר – אנו מרשים לעצמנו לפעמים להתפרץ או להזניח את מאור הפנים? האם ייתכן שבחוץ אנו רק "משחקים תפקיד" עבור כבוד ותועלת, ובבית אנו נשענים על הציפייה המוטעית שיסלחו לנו כי "כך אנו"? איך ניתן לשבור את הטבע הזה ולהביא את הנעימות הביתה באמת?

הרה"ג רבי דוד לוי שליט"א: שלום וברכה,

שאלתך נוגעת בנקודת אמת כואבת. הפער שתיארת נובע לעיתים מתפיסה שגויה המזהה את הנחמדות החיצונית כ"הצגה תועלתנית", ואת ההתנהגות הפחות נעימה בבית כ"כנות" ואותנטיות. האמת היא כמובן הפוכה לחלוטין.

עלינו לדעת כי מעשה טוב – גם אם הוא נעשה מתוך מניע תועלתי – הוא חיובי ובעל ערך, כמאמר חז"ל (פסחים נ:): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ההרגל להאיר פנים בחוץ הוא כלי עבודה יקר שאותו עלינו לרתום לטובת הבית.

טעות נוספת היא המחשבה ש"סליחה" מוחקת את הפגיעה לחלוטין. בעניין זה ידוע המשל על הנער הכעסן שאביו הורה לו לתקוע מסמר בגדר בכל פעם שיכעס, ולאחר מכן לשלוף אותם. כשסיים, הראה לו אביו את החורים שנותרו בעץ ואמר: "בני, המסמרים יצאו, אך הגדר לעולם לא תחזור להיות שלמה". מוסר ההשכל ברור: המילים והטונים משאירים חותם, וגם הסליחה אינה מעלימה את הצלקת.

ולמעשה:

עבודתנו היא להשליט את השכל על ה"עיר פרא אדם" שבנו. עלינו להפנים שקיום הבית והצלחתו החינוכית תלויים בכך שיאהבו אותנו, ולזאת נזכה רק אם נשקיע בנחמדות ובמאור פנים. ככל שנתמיד בכך, נזכה לראות בחוש את הכלל של "כמים הפנים לפנים" – ככל שנקרין טוב, כך הוא ישתקף אלינו בחזרה מלבם של בני ביתנו.

הצלחה מרובה