איך אחנך את ילדיי לשאוף יותר ממני?

שלום וברכה!

השאלה שלי אולי תראה קצת משונה, אבל היא באמת מטרידה אותי, וממש חשוב לי להבין מה עושים, לכן אעלה כאן את הדילמה שלי.

אני מתלבט כיצד אני יכול לחנך את ילדיי לדברים שאני עצמי לא זוכה להם.

מקובל תמיד לומר שחינוך הוא בעיקר דוגמא אישית, הילד רואה אותך ולומד איך להתנהג. אבל הבעיה היא שאם כן זה מונע אותי לחנך את בניי להתמיד בלימוד, להתעלות בשבת, להתפלל בכוונה. שכן אני עצמי רחוק מאוד מכל הדברים הללו, אני מתייגע בפרנסת הבית, מתפלל במהירות בשטיבלא'ך ולומד בערב רק את הלימוד היומי, בשבת לצערי אני בעיקר משלים שעות שינה...

אודה מאוד לשמוע האם זה בכלל אפשרי לאדם כמותי לחנך ילדים לדרגות גבוהות?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: אני מודה לך מאוד על העלאת הנושא, בו מתלבטים רבים וטובים. לפני הכל ברצוני לענות תשובה לשאלתך: כן! הדבר אפשרי ואפילו מצליח ברוב המקרים!

וכעת אסביר. התפיסה המקובלת אותה העלית לגבי כח הדוגמא האישית היא חלקית. אמת שאדם שדבריו ומעשיו סותרים אינו יכול לחנך. פעם נכנסתי לבית כנסת, ובפרוזדור עמד אדם במרכז קופק'ע של משוחחים, לפתע ראיתי אותו צועק לילד שלו להיכנס מהר לביהכ"נ... ברור שהמסר שאותו ילד קיבל הוא, שעוד מעט כשגם הוא יהיה גדול, הוא יוכל לפטפט כאוות נפשו בחוץ... זו התוצאה למרבה הצער של חינוך חסר כנות.

אמנם, פוק חזי שגם להורים שאינם תלמידי חכמים גדלים ילדים שעליהם כל אחד אומר 'אשרי יולדתו'. יתירה מזאת, מצינו בגמרא (נדרים פא.) 'מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם' [ועיי"ש עוד טעמים].

כיצד אם כן הדרך לחינוך?

התשובה נעוצה בכך שדוגמא אישית אינה דוקא במעשים להם אנו מחנכים, מדובר בעיקר במערכת הרצונות והערכים שלנו, שגם כאשר אינה יכולה להתבטא במעשים בפועל ממש, היא מועברת לילדינו כדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

משל למה הדבר דומה, לעשירות... רבים חולמים להיות עשירים, אך לצערינו רובם לא זוכים לכך...

וכי ילדינו לא ילמדו מאיתנו את הרצון הכמוס להיות בעלי נכסים אמידים?! ודאי שכן! ויתכן שהם יזכו באמת להגשים את רצון הדורות ולהיות מליונרים...

באותה מידה גם לגבי דרגות רוחניות, הילד מבין שאני לא זכיתי לשבת על התורה ועל העבודה כיון שעלי לפרנס את הבית, הוא יכול אפי' להבין שטבעיי מונעים ממני ללמוד הרבה שעות. אבל הוא עדיין יכול להפנים את המסר שזהו הרצון הגדול והאמיתי שלי שהוא יעסוק בתורה, ושזה הערך החשוב בעיני.

כמובן שזה רק אם באמת זהו רצוני, ולכך הכוונה האמיתית בדוגמא אישית!

הדרך להעביר את סולם הערכים שלנו היא על ידי הערכה ועידוד של מעשים כאלו. אם הילד למד עכשיו חצי שעה ברציפות, צריך לספר כל היום איזה משמח זה היה לראות את זה, כמה אני מעריך את הלימוד הזה.

וכאן המקום לומר, שהענין שהובא לעיל על בני ת"ח שאינם גדלים כאביהם - יש לו הסבר ע"פ טבע. הורים כאלו מציבים הרבה פעמים רף בלתי אפשרי לילדיהם. פחות משני סדרים מלאים ביום זה פשוט מופקע... והילד שלא אוחז עדיין שם מרגיש שלא משנה מה יעשה לא יצליח לרצות את האב.

אם הוא ילמד רק שעה אביו יכעס עליו... בעוד שחברו קיבל הערכה גם למחצית השעה...

הורים חייבים להכיר בכך שהדרך היא בפסיעות קטנות ולא מושלמות. וגם על הצעדים הללו חובה להעריך את הילד. רק כך מתפתחת מוטיבציה ואימון בכח.

יזכנו ה' שנזכה להעביר לילדינו את דרך התורה!