האם האחריות המשפחתית שלי פוגעת במשפחתי הפרטית?

כבוד הרב שליט"א שלום!

לאחרונה מצאתי את עצמי מעורב שוב ושוב בטיפול בבעיות אקוטיות של בני משפחתי המורחבת, אבי נפטר ואמי מתקשה להחזיק את המשפחה, לחתן את הילדים ולסדר מוסדות חינוך. אני כאח הגדול מרגיש חובה מוסרית לעזור לאמי ואחיי, במיוחד כשמדובר בקשיים בריאותיים או משברים משמעותיים. אבל בזמן שאני מושיט יד לשם, בני משפחתי הקרובה — אשתי והילדים — מרגישים שזה בא על חשבונם: זמן, אנרגיה ולעיתים אפילו משאבים כספיים. אני מרגיש קרוע בין שני העולמות. איך אפשר לדעת מתי נכון להציב גבולות, ומתי ההקרבה מוצדקת?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: שואל יקר! בין השיתין מאירה אישיותך היפה, אדם רגיש ועירני עם תחושת אחריות ראויה להערצה. לרוב אנשים הם אדישים, וניתן לומר שהם שומרים על עצמם שלא לראות... הם אפילו ידברו דיבורי אמונה בכדי לפטור עצמם מעזרה לאחיהם...

אנשים אחראים משנים את האוירה בסביבתם וגורמים גם לאחרים להיות טובים יותר.

לא צריך ללמוד רפואה בשביל להציל חיים, לרוב מה שצריך זה עירנות ורצון לעזור, מספיק לצעוק 'הצלה!'. סיפר לי אחד שילד ביקש ממנו טלפון, ובלי כונה מיוחדת הוא שמע שהוא מספר לאמו שמשהו נדלק ליד הגז, מיד הוא רץ עם הילד לבית וכיבה את המגבת שהתחילה לבעור והציל את כל הבית כפשוטו!

לא בכל מקום יש את האדם ששם לב: לחיוך שירד מפניו של מישהו, לעייפות מוגזמת, ושאר נורות אדומות, כשהזעקה סוף סוף נשמעת - לפעמים זה מאוחר מידי!

אברך כמוך יכול לשנות את העולם, כאשר אתה מעיר את תשומת לב האנשים הם ישמחו להשתתף במצוה, ולכך כיונו בפסוק 'מצדיקי הרבים ככוכבים'.

שאלת על סדר העדיפויות, ומתי זה כבר מוגזם ובא על חשבון המשפחה וזה כבר לא ראוי.

הגמרא במסכת מועד קטן (ט.) מספרת שרבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו אצל רבי שמעון בן יוחאי, וכאשר הם חזרו לביתם שלח רשב"י את בנו שיבקש מהם ברכה, בהגיעו אליהם שמע אותם דנים על סתירת הכתובים: כתוב 'פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו', כלומר שיש לבחון ולהעדיף לעשות את המצוה החשובה, ומן הצד השני נאמר 'ארח חיים פן תפלס' – דהיינו שאין להעדיף ולבחור בין המצוות!

ויישבו ר' יונתן ור' יהודה: לא קשיא, כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

כלומר שכאשר המצוה אינה יכולה להיעשות בידי אחר אין מה לדון ולהעדיף.

ולמעשה, ברור שבאופן הרגיל סדר העדיפויות הוא קודם כל משפחתך הגרעינית [אם כי להורים יש קדימה מסוימת, עי' יו"ד סי' רנא], אך פעמים רבות העזרה לאחרים היא בגדר מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחר, ועל כן יש לכך הצדקה.

אוסיף הסתייגות, יש כאלו שבורחים לעזור בחוץ, וזאת בגלל שבחוץ הם זוכים להערכה גדולה יותר, כמובן שיש להזהר מאוד מכך. אך כדאי וחשוב באמת ללמוד מכך לגבי החובה שלנו להעריך ולהודות גם לאלו שסך הכל עושים את חובתם כלפינו, קשה מאוד לעזור ללא הכרת טובה.

כמובן, איזון הוא הכרח. בני המשפחה הקרובה צריכים להרגיש נראים, ואפילו מועדפים, ובוודאי לא מוקרבים. אבל בגלל האיזון לא נכבה את האכפתיות והאחריות.

לסיכום, הרגישות שאתה מגלה כלפי בני משפחתך המורחבת אינה רק תכונת אופי ראויה להערכה; היא מימוש חי של מצוות גמילות חסדים וכיבוד אב ואם, שהם מעמודי התווך של תורתנו הקדושה. בזכות מעשיך החשובים אני בטוח שתזכה לכל הברכות האמורות בתורה, תזכה לבית מלא ברכת ה' עם נחת מהילדים שיראו בך דוגמא נפלאה.