איך מחזירים את הילדים לחיידר?

לכבוד הרב שליט"א שלום וברכה,

ראשית, ברצוני להודות על העצות היפות והמועילות. ובהזדמנות זאת אבקש גם אני עצה. כמחנך בחיידר שמתי לב [וכן שמעתי מאשתי שעובדת כמורה בבית יעקב] שכיום לא מופקע לילדים להשאר בבית ולא ללכת לבית הספר, אני משער די בבטחון שהגורם לכך הוא ריבוי אירועי החירום בשנים האחרונות, ושאלתי היא איך - והאם אפשרי בכלל - להחזיר את המצב לקדמותו.

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: הארת בשאלתך בעיה משמעותית, התקופה האחרונה טלטלה את סדרי עולמנו, בבחינת 'ובחדרים אימה'. ואחד המחירים הכבדים ששילמנו הוא אובדן השגרה המבורכת אותה מעריכים רק כאשר היא נפגעת. אם בעבר המושג להישאר בבית היה שמור לימי חופשה או חלילה כעונש חריג, בשנים האחרונות בעקבות ההכרח הבית הפך למקלט. אך כעת, עלינו להתמודד עם המציאות החדשה: הבית הפך עבור ילדים רבים למקום נוח מדי, והמחויבות למוסדות החינוך נחלשה. הילדים נשארים בבית, לא מוכנים לקום מהמיטה ולא נבהלים מהאפשרות להשאר יום או שתיים לחופשה שלא מן המנין.

בעבר, כאשר מלמד או מורה היו שולחים תלמיד לביתו, היה זה עונש מרתיע ומשפיל. כיום, עבור חלק מהתלמידים, השהות בבית היא פרס – ולכן גם אצל אלו ש"עושים טובה" ומגיעים למוסדות, נראה איחורים, אפס מאמץ לימודי, שלא לדבר על הכנת שיעורי בית, והמסגרת המחייבת מתמוססת. השינוי הזה בתפיסה שוחק את סמכות המוסד החינוכי ואת חשיבות הלימוד בעיני התלמידים.

כדי להשיב את המצב לקדמותו, נדרש שינוי בתודעה. על ההורים לשדר בבית באופן ברור כי הלימוד בבית הספר אינו רשות אלא חובה קדושה. גם אם הילד חווה קושי, הדרך לפתרון עוברת בתוך כותלי המוסד ולא מחוצה לו.

עלינו לדבר תוך כדי שיחות בין בני הבית על חשיבותו של החיידר ועל הכבוד הראוי למלמדים והמחנכים. כאשר הילד שומע הערכה למקום הלימודים, הוא ירגיש שוב שמדובר במקום ששווה להתאמץ עבורו.

מעל הכל, הערכה לעצם הלימוד ולהצלחה במבחנים, ניתן לתת מתנות הערכה להצלחה בלימודים, לדבר על זה, לתאר דמויות שמהם ניתן לראות השראה להתמדה, להחמיא ולשבח תלמידים טובים.

כמורים ומחנכים עלינו להתאמץ לגרום לכך שמוסד הלימודים יהיה מקום נעים שהתלמידים יהנו לשהות בו, כדאי לעשות מבצעים במידת האפשר בשביל לחבר את חוויית ההצלחה ללימודים, להשרות אוירה שמחה, להתעניין בתלמידים, להעריך מאמץ אך גם סתם לראות אותם.

[תיאר לי ידיד את ה'גוט מארגן קינדרלאך' של מחנכו בגיל הרך הר"ר אלימלך חשין זצ"ל, שעד היום הוא מרגיש את האהבה שהוא העביר דרכה].

אמנם נדרשת כמובן רגישות למצב הנפשי של התלמידים בעקבות האירועים שעברנו, אך רגישות אין פירושה ויתור על גבולות. ויתור קבוע על הליכה לבית הספר אינו "עזרה" לילד, אלא החלשת החוסן הנפשי שלו לטווח ארוך. החזרה למחויבות מלאה בבית הספר היא לא רק צורך לימודי, היא הדרך האמיתית להחזיר לילדינו את תחושת הביטחון והיציבות שנגזלה מהם.

הצלחה רבה במלאכת הקודש!