לרקוד על כל החתונות

שלום רב!

כאשר מגיעה עונת החתונות, אני מוצא את עצמי מסתובב מדי ערב בין אולמות השמחה. המצב כיום במרכזי האירועים הגדולים הפך לתעשייה של ממש: נכנסים לאולם אחד, אומרים "מזל טוב" חטוף לבעלי השמחה, טועמים משהו בעמידה, וממהרים כבר לאולם הסמוך או לחתונה הבאה ברשימה. ברצוני לשאול האם יש טעם ותוכן בהגעה כזו? האם לא עדיף להישאר בבית מאשר להגיע בלי לב אמיתי ובלי להשתתף באמת בשמחה?

בברכה

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: ניתן לומר שזו ממש שאלה במקום... זכורני כיצד בעבר אירועי חתונה היו שיחת היום, בעוד שבתחום הגשמי היה מעט מאוד: חילקו מעט פיצוחים ומשקה עשוי מתרכיז, מים וקצת קרח. התזמורת, אם בכלל הייתה כזו, הורכבה בעיקר מפחים ריקים שעליהם תופף אחד החברים. למרות זאת, הייתה שמחה מיוחדת וכולם רקדו.

כיום, מבחינה גשמית ישנו שיפור עצום, אך השמחה עצמה פחות מורגשת בקרב המוזמנים. ייתכן שהסיבה לכך היא הריבוי העצום – ברוך ה' – בשמחות, ואולי גם השפע הקיים בכל בית.

אולם, המסקנה אינה אמורה להיות שאין טעם במאמץ להגיע לשמחות. השתתפות בשמחה היא עניין של חוב ממש, בפרט כאשר בעל השמחה הגיע לשמחתך שלך (עיין אבן העזר סימן ס'). טעמי המצווה קיימים ותקפים עד היום, וההשתתפות באירוע מרבה אהבה ואחווה. אי אפשר לסמוך על כך שאחרים יגיעו, משום שהיעדרותו של אדם תמיד מורגשת – גם אם נדמה שלא – ואיננו רוצים שכולם יעשו את אותו החשבון... לכן, גם אם קשה להגיע היום – צריך להתאמץ!

השמחה הגדולה ביותר של בעלי השמחה היא לראות שהם חלק מהציבור; שחבריהם וידידיהם מוקירים אותם ובאים להשתתף ביומם הגדול. כאשר אדם נכנס לאולם, אפילו לדקות ספורות, ומאיר פנים לחתן או לאביו בלחיצת יד חמה ובברכת "מזל טוב" לבבית, הוא מעניק להם תחושת חשיבות וכבוד. הנוכחות עצמה, גם אם היא קצרה, בונה את שמחת המשפחה.

עם זאת, עלינו להשתפר בכך שכאשר אנחנו כבר נמצאים בחתונה – נהיה שם באמת. תרקוד, תהיה קשור לאירוע, תתבונן בעיני המחותן ותחייך אליו.

אגב, אפילו המחותנים עצמם זקוקים לשיפור בתחום זה כיום... עליהם פשוט לשמוח, להוריד את המתח החיצוני, להרגיש את השמחה, לחזור קצת לילדות ולשחרר את הדאגות.

עצה מעשית שיכולה לסייע לכולנו: לפני שנכנסים בדלת האולם, לעצור לשנייה אחת ולחשוב: "הריני נכנס כדי לקיים מצוות לשמח חתן וכלה וגמילות חסדים".