איך אני גורם לילדים שלי לציית מרצון?

שלום וברכה לכבוד הרב!

רציתי לשאול לגבי צייתנות של ילדים. דהיינו, אני שם לב שילדיי לא מצייתים להוראות שלי, הם לא הולכים לישון כשאני אומר, לא אוספים את הצעצועים לאחר משחק, ומתנהגים כאילו אני לא אבא שלהם. אבקש עצה טובה מה אני יכול לעשות לשיפור המצב?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: מקריאת השאלה נראה שיש לך תמונה ברורה בראש איך אמורה להראות סמכות הורית וצייתנות ילדים, ואתה כאוב מאוד מדוע בביתך לא נראה הדבר. מעניין על מה מבוססת התמונה הזו.

יתכן ועל ראיה חיצונית של בתים אחרים, עם טבעים אחרים. יתכן מתוך השוואה לבית הוריך – לפי זכרונך [כשתשאל את הוריך תתפלא לשמוע שלא הייתם ממושמעים יתר על המידה...]. הצד השוה ביניהם שאי אפשר ללמוד מהם...

אני רוצה להפתיע ולומר, שילדיך צייתנים הם, כל לילה הם הולכים לישון גם אם לא באותו רגע שאמרת, והם עושים זאת מתוך רצון לרצות אותך ומתוך אימון בך.

אנחנו נוטים לזהות צייתנות רק עם התנהגות של 'ויאמר הנני' – ברגע האמירה ובשלימות המעשה. אך לא כן האמת. צייתנות עיקרה היא בלב, בכך שאני לא הולך לפי שרירות ליבי אלא כרצון המצוה. בכך שאני מאמין שכך נכון וראוי לעשות.

ילדים באופן טבעי נולדים עם נטיה להאמין ולציית להוריהם - מחד, אך מאידך - 'עיר פרא אדם יולד'. השליטה העצמית היא ענין מתפתח וצריך בשבילו סבלנות.

כשלון הוא אחד הגורמים המפריעים ביותר, ולכן יש להתאים את התביעות מהילד ליכולותיו [הוא לא אמור לסחוב שק אשפה גדול ממנו...], לנורמה בחברה [ילד גדול לא אמור לישון ב6 בערב...], וגם לטבעו [ילד עם חוש חלש לסדר לא יצליח להחזיר את חדרו למצב אידיאלי]. כשהילד מרגיש שהוא לא יצליח לעולם לרצות את הוריו הוא מתייאש מהענין ונוטה למרדנות.

מזיק נוסף הוא חוסר בטחון שמקרין ההורה, לאו דוקא באמירה חלשה, גם צעקות והיסטריה משדרים אותו הדבר.

צריך לומר בעקביות ובבטחון שצריך ללכת לישון או לאסוף את המשחקים. לא להסכים להעברת העול מילד לילד. לעמוד על כך שהדברים יעשו. בד בבד יש לזהות מה הקושי ולסייע בו. לפעמים עזרה קטנה ברכיסת כפתורים או הורדת הארגז של המשחקים יתנו את התמיכה המספקת. לפעמים צריך יותר. לאט לאט הדברים יתקדמו לעצמאות שלימה.

חשוב מאוד להביע את שביעות הרצון מהתנהגות טובה ומקיום הבקשות שלנו. השמחה הגדולה ביותר לילד היא בכך שהוריו מרוצים ממנו!

הרבה נחת!