איך מתמודדים עם ביקורת?

לכבוד 'פלא יועץ'

שלום וברכה

ברצוני לשאול שאלה מאוד חשובה עבורי. בעקבות אירועים מסוימים בעבר בהם כשלתי וגרמתי צער רב להוריי, למרות שלא חזרתי על מעשים כאלו יותר משנה, עדיין אמי תחי' מבקרת אותי על כל צעד ושעל. בכל מה שאני עושה היא מוצאת מה להעיר ולבטא אי שביעות רצון.

אני מרגיש נורא מזה, אני נאבק בקושי רב בזכרונות ומנסה להתמלא בשמחה ולהתחזק, וכל הביקורת הזו מדכאת אותי ומורידה לי את כל החשק. אני חש עלוב – במיוחד אם הביקורת נאמרת בפני רבים.

זה גם מפריע לי לכבד את אמי ולקבל ממנה, וזה עצמו גורם לעוד כעס מצידה וגערות וטענות.

אני לא יודע אם מותר לי להעיר לה על כך משום כיבוד הורים, או לדבר עם ידיד על הנושא משום לשון הרע.

אנא ואנא! הורוני כדת מה לעשות!

תודה מראש, פלוני מירושלים

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: שואל צדיק ויקר! קראתי את מכתבך בכאב רב (לבקשתך הושמטו פרטים ממנו), ונזכרתי באימרתו של הבני יששכר זי"ע על 'הושענא דמתה לתמר' - שהכוונה לתמר אשת יהודה, והדימוי הוא, שעם היות שנתגרשה מבית יהודה עם כל זה היתה מהדרת ומחזרת אחריו להעמיד ממנו המלכות, ואף לפני כבשן האש שתקה, וכמו כן עם ישראל שלמרות כל הצרות משתדל לקבל מלכות שמים ואינו מוכן לעשות אף חשש איסור!

במכתבך תיארת כמה ענינים, יש את הכאב והסבל עצמו, יש את חוסר המוטיבציה והעדר ישוב הדעת הגורמים לקושי בעבודה, ויש את ההתלבטות האם להעיר או להתייעץ.

ככלל, כאשר אנו מתמודדים עם אתגר או מצב מסוים, קודם לכל דבר עלינו לזהות את הנתון לשינוי ואת שאינו בידינו. הרווח מכך הוא שלא נבזבז זמן על נסיון להזיז קירות... גם התסכול מאי ההצלחה יהיה הרבה פחות כאשר נבין שדבר זה באמת אינו בידינו.

לאחר שזיהינו את הענין שאותו אנו יכולים לשנות, נשקיע את המאמץ בכיוון הנכון, ויתכן למרבה השמחה, שהשינוי שנעשה בו ישפר גם את הענין שאינו תלוי בידינו.

***

נשוב לשאלתך, מהבחינה העקרונית אין מקום לנסיון לחנך את ההורים, [אפילו כאשר מדובר על מעשה איסור ממש נאמר בקידושין (לב.) שלא יאמר לו 'אבא, עברת על דברי תורה!' אלא יאמר לו 'אבא, כתוב בתורה כך וכך?' כאילו הוא שואל ממנו ולא כמוכיחו]. אני לא רואה גם תועלת בכך, כל הנראה זה רק יחמיר את המצב, ומבשרך תחזה כמה ביקורת מפריעה. [יתכן אבל אולי שכדאי לאבד בבית את המכתב הזה...].

כדאי שהעבודה והמאמץ יושקעו ברגשות ובתחושות שלך, הקושי והסבל יתמעטו, והכל ישתפר.

תשאל בצדק, מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לשנות את הרגשות?

אנו נוטים לרוב להאשים את עצמנו, להתחרט בלי סוף, ולבקר את עצמנו ללא רחמים. אך לא זו הדרך ולא זו העיר, 'אל תהי רשע בפני עצמך' (אבות ב יג) – זה מייאש ומחליש וגורם לכל התופעות שתיארת במכתבך. חשוב לשנן לעצמך שאתה בסדר, והכשלון בעבר לא אומר עליך דבר. מחשבות חיוביות כאלו יחזקו את עמוד השדרה שלך, כך שכאשר תשמע את הביקורת החיצונית היא לא תפגע בך כל כך. התועלת תהיה גם במוטיבציה וביכולת שלך להצליח בכל הענינים, וכפועל יוצא מן ההצלחה – תחזק אותך ותוכיח לך כלפי עצמך [ואף לאחרים] שאתה טוב וראוי ומוצלח.

כאשר תתרגל לדון לכף זכות את עצמך, ייקל עליך לדון לכף זכות את מבקריך, תבין שכפי שאתה בשעה שאתה כאוב רואה הכל באופן שלילי, אף האחרים כנראה כאובים מסיבות כאלו ואחרות.

הגלגל אינו מפסיק, 'הדן את חבירו לכף זכות - דנין אותו לכף זכות' (שבת קכז:), והוא גם כפי הפשט שמשמים דנים אותו לכף זכות, אך יש לומר גם שחבירו ידונו לכף זכות, וכמים הפנים לפנים.

כך שגם אם מתחילה התיקון יהיה רק בך – במיעוט ההשפעה והנזק של הביקורת עליך, אך התוצאה תהיה אף במיעוט הביקורת החיצונית עצמה!

***

כיוון נוסף, חלק ניכר מהסבל הוא בשל כך שהקשר שלנו עם הורינו הוא מעל ומעבר לכל דבר אחר, והרצון הטבעי של כל אדם למצוא חן בעיני אביו ואמו. אמנם הדבר הוא הדדי, ההורים מוסרים נפשם עבורנו, ואין דבר שמשמח אותם יותר מהצלחתנו. מדוע אם כן פעמים רבות הקשר כה מסובך?

חלק מההסבר הוא היחס שלנו לביקורת שלהם, לפעמים אנו מגיבים בזלזול - בגלל המבוכה והאשמה – וכתוצאה מכך נוצר ריחוק וכעס, ולפעמים אנו נפגעים מידי – וזה מורגש אצל ההורים כנסיון להאשים אותם וחוסר מוכנות ורצון להשתנות, גם תגובה זו תוביל להאשמות נוספות מצידם.

תגובה עניינית, מקבלת ומכבדת, תגרום להרבה פחות מתח, ולהפחתת הביקורת.

***

ולמעשה, יתכן מאוד שכדאי לצורך החיזוק העצמי, להיעזר בחבר טוב שיוכל לעזור לך בכך, להראות לך את הנקודות הטובות שקיימות בך, אך גם אם לא תמצא מישהו מתאים, יש בכוחך לשנות את תחושותיך לטוב, מתחילה מעט, וככל שתצליח התחושות ישתנו יותר ויותר בסייעתא דשמיא.