והגדת לבנך

שלום וברכה לכבוד הרב!

שמעתי משמו של הרב שהדרך המועילה לחינוך לאהבת תורה ויראת שמים היא על ידי לספר לילדים בכל עת - ובפרט בשעת סעודת שבת - סיפורים ומעשיות עם מסר חינוכי.

אני חייב להודות שזה קצת תמוה בעיני, ורציתי לבקש מהרב שיסביר את הענין.

הרה"ג ר' דוד שליט"א: אני מבין את שאלתך, זה באמת קשה לקבל שעיקר החינוך נעוץ במעשיה עסיסית וכדו'... אמנם יש לי ראיה חזקה לדבריי! שכן את השאלה שאתה שואל שאלו כבר רבים וטובים מאז ומעולם... ואחד המקומות הוא הרש"י הראשון בתורה!

רש"י שואל שם שהרי עיקר ענינה של התורה [מלשון הוראה] היא ללמדנו דינים והלכות. "לא היה צריך להתחיל אלא מראש החודש הזה לכם" – התורה היתה צריכה להתחיל מהדין הראשון, ובמציאות יש חומש שלם ועוד 2 פרשיות עד שם!

התורה מספרת באריכות על בריאת העולם ומעשי האבות, על קבלת התורה ושנות הנדודים במדבר. לעומת זאת, דיני התורה נמסרו בצמצום רב – "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות".

מדוע זה באמת כך? מבאר רש"י: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

- רק על ידי סיפור מעשה אפשר לשכנע וליצור שייכות!

סיפור חודר ללב ולא רק למוח, והדברים פועלים עוד יותר בלב הילדים.

החשיבות היא גם בגלל התקשורת החיובית והנעימה בין ההורה לילד בשעת הסיפור. הילד רואה שהוא חשוב ומעניין את הוריו. דבריו נשמעים. ובאוירה כזו הדברים גם מתקבלים על הלב בקלות. הם לא נראים כביקורת שמטבעה מרחיקה.

אנו רואים זאת גם אצל הטועים מדרך התורה, שליל הסדר נעשה אפילו אצלם באופן קרוב לנהוג אצל שלומי אמוני ישראל, וטעם הדבר נובע משום מצות 'והגדת לבנך' שכל ישראל בכל הדורות קיימו באופן מיוחד בלילה זה!