גירסא דינקותא

שלום וברכה!

יש לי ב"ה שתי בנות מתוקות וחמודות, הקטנה בת 2 והגדולה בגיל 3 וחצי, וכאמא ששמעה ולמדה המון על צורך החינוך בדור שלנו וגם יוצא לי לבלות הרבה זמן עם בנותי, התחלתי לשאול את עצמי אם יש דברים חינוכיים שניתן לחנך את בנותיי להם בגיל צעיר כל כך.

אני מנסה להגיד להם פה ושם אמירות חינוכיות, ואני מתרשמת שהן מקשיבות לי, אבל אני תוהה אם יש לזה משמעות. בסופו של דבר הן צעירות וספק גדול אם הדברים מובנים להן ונכנסים ללבן.

אשמח לשמוע אם יש תועלות בחינוך בגיל צעיר כזה, או שלא, וחבל על המאמץ.

הרה"ג ר' דוד שליט"א: כהקדמה למענה לשאלתך, ברצוני לנתח תחילה את תהליך החינוך, על מה הוא בנוי, והאיך הילדים שלנו לומדים את דרך ההתנהגות ואת הערכים הנכונים.

ניתן לזהות 2 דרכים עיקריות בהן עובר המסר החינוכי לילד: הדרך הישירה והמודעת, והדרך העקיפה.

הורים רגילים לשים את כל כובד המשקל על חינוך ישיר, דרך דיבור, סיפורי צדיקים והמון הוראות וגערות מה כן לעשות ומה לא לעשות. אך לא מודעים לחלק חשוב בחינוך שהוא כח ההרגל.

ההרגל הוא כלי חשוב לאין ערוך שכולנו משתמשים בו כל הזמן והוא חוסך מעלינו המון התמודדות. לפעמים מרוב ההרגל אנו לא שמים לב אליו... נחשוב לרגע אילו היינו צריכים לחשוב לפני כל פעם שאנו מתיישבים לארוחה איך לאכול, אם לאכול כאדם בצורה מסודרת, או שלא, וכן אם לברך או לא, כמה קשה זה היה לנו.

במקום זה באופן טבעי ביותר אנו מברכים ואוכלים בנימוס, וזאת תודות לכח ההרגל. ההרגל הופך את חיינו לקלים יותר, וגם את עצם אישיותנו לנעימה ומתחשבת.

אדם עם הרגלים טובים, אפילו בלי שמקדיש לזה תמיד מחשבה, הוא אדם טוב יותר בין כלפי שמיא ובין לבין אדם לחברו.

עכשיו כשאנחנו יודעים ומבינים כבר את מעלת ההרגל, נתבונן לרגע מאיפה שאבנו את ההרגלים הטובים והפחות טובים שלנו.

מעטים הם האנשים שקובעים הרגל מתוך מחשבה, במקום זאת, שאבנו אותו מחיקוי, מלחקות את ההורים, ואת הסובבים אותנו.

דוגמא טובה לזה הוא הנימוס. רובנו מתנהגים בנימוס. אומרים 'תודה' שואלים 'בבקשה', לא גוערים סתם, לא מתנפלים בפראות על השני, אבל האם אנחנו יודעים סוד הדבר למה אנו עושים כן. האם הקדשנו לזה מחשבה? ממש לא. ראינו את זה אצל השכן, אצל ההורה, וזה מצא חן בעינינו והחלטנו להתנהג כך.

באם נעמיק מעט, נזהה שאף את הערכים הבסיסיים שלנו קנינו בדרך דומה. התחושה הפנימית שלנו לגבי פעולות מסוימות האם הן טוב או רע, האם הדבר יפה או מכוער, ראוי ושאינו ראוי, נקנתה אצלנו גם היא על ידי התבוננות בתגובות של המשפיעים עלינו על חוויות שחוו ואמירות שנאמרו להם.

תחושה זו היא הבסיס לכל החינוך המאוחר שיסודו בהסכמה על כך שיש טוב או רע וכיצד הוא נראה.

עכשיו כאשר למדנו את מעלות הדרך החינוכית העקיפה, נחזור לשאלתך.

כולנו מסכימים שגיל הרך הוא לא הזמן המתאים לחנך את ילדינו באופן ישיר. אין להם כלים להבין ולהפנים רעיונות עמוקים, אבל עדיין אנו יכולים וצריכים לנצל את הזמן להרגלים טובים, להדריך אותם איך לאכול כבני אדם, להודות, להתנהג בנימוס.

אדרבה, הזמן הזה, כאשר הכול עדיין עדין והילד לא בקיא כל כך בסודות העולם הגדול, זהו הזמן המוכשר לכך להרגיל אותו לדברים טובים, להרגלים איך להתנהג כבני אדם, כי אם הילד למד לחיות עם הרגלים טובים, ההרגלים האלו יישארו וילוו אותו לנצח, בלי שיצטרך אחר כך להתמודד איתו שוב ושוב, שכן אצלו זהו הרגל.

זאת ועוד, בזמן הזה הילד קונה את מבטו על העולם, דיו חדשה על נייר חלק ונקי, בהתנהגותנו ובמסרים עקיפים אנחנו יכולים לכתוב בו את כל ערכי היסוד החשובים.

עלינו לזכור בנוסף לזאת שעלינו למנוע ממנו את החשיפה לדברים לא טובים, להתנהגות לא ראויה, ולדיבורים רעים, שכן אין בכוחו כעת לבקר ולבחור רק בהתנהגות ובערכים טובים.

תזכו בעזרת ה' לרוב נחת מכל צאצאיכם!